<h1>ספר החינוך מצוה ע"א</h1>
<h2>דף סו.</h2>
שלא לקלל את הנשיא, שנאמר [שמות כ"ב] ונשיא בעמך לא תאור, ובא הפירוש שהנשיא זה הוא המלך. ואמנם זה הלאו כולל גם כן הנשיא שבישראל, והוא ראש סנהדרי גדולה שנקרא נשיא גם כן, לפי שכוונת הכתוב להזהירנו על כל מי שהוא ראש שררה על ישראל בין ממשלת מלכות או ממשלת תורה. משרשי המצוה לפי שאי איפשר לישוב בני אדם מבלי שיעשו אחד מביניהם ראש על האחרים לעשות מצותו ולקיים גזירותיו מפני שדיעות בני אדם חלוקין זה מזה ולא יסכימו כולם לעולם לדעת אחת לעשות דבר מכל הדברים, מתוך כך יצא מביניהם הביטול והאסיפה בפעולות, ועל כן צריכין לקבל דעת אחד מהם אם טוב ואם רע למען יצלחו ויעסקו בעסקו של עולם, פעם ימצא בעצתו וחפצו תועלת רב ופעם ההפך, וכל זה טוב מן המחלוקת שגורם ביטול גמור. ומאחר שהממונה לראש סבה אל התועלת שאמרנו, הן שהוא גדול להדריכנו בדרכי הדת או גדול למלכות לשמור איש מרעהו שתקיף ממנו, ראוי הדבר וכשר שלא נקל בכבודו, וגם שלא לקללו אפילו שלא בפניו, וכל שכן בפני עדים כדי שלא נבוא מתוך כך לחלוק עמו, לפי שההרגל הרע שהאדם מרגיל עצמו בינו לבין עצמו הוא סוף מעשהו. והמחלוקת עליו כבר אמרנו ההפסד הנמצא בשבילו. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שאין חייב עליו אלא המקללו בשם או בכינוי, ושהמקללו לוקה שלש מלקיות, משום אלהים לא תקלל, ומשום ונשיא... לא תאור, ומשום לא תקלל חרש [ויקרא י"ט], שהוא לאו כולל כל ישראל. ויתר פרטיה מבוארין בסנהדרין [ס"ו ע"א]. ונוהגת בזכרים ונקבות, בארץ ובכל מקום שנהיה עם מלכנו או עם ראש סנהדרי גדולה. ועובר עליה וקללו בשם או בכינוי לוקה שלש מלקיות. ואם בן הנשיא קללו לוקה ארבע, שלש שאמרנו ואחד משום מקלל אביו [שמות כ"א].
